1. לפנינו בקשה למחוק על הסף מחמת התיישנות חלקים מתביעתה של התובעת, המתייחסים לתקופה העולה על שבע שנים מיום הגשת התביעה.
רקע עובדתי
2. התובעת הגישה ביום 15.12.11 תביעה כנגד הנתבעים לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, אובדן זכויות פנסיה, יתרת ימי חופשה, תוספת ותק, קרן השתלמות, דמי מחלה ודמי הבראה. בכתב התביעה המתוקן שהגישה התובעת תוקן הסכום הכולל לסך של 784,601 ש"ח.
3. חלק ניכר מן העובדות שנוי במחלוקת בין הצדדים. להלן יפורטו בתמצית טענות הצדדים, באותם עניינים הדרושים לשם הכרעה בסוגיית ההתיישנות.
לטענת התובעת, בינה לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד מעביד החל מחודש מאי 1987. בתחילה הועסקה על ידי חברת "כדורית" (להלן: "
כדורית") אשר היתה בבעלות הנתבעים 2 ו-3, ולאחר מכן הועסקה על ידי הנתבעת 1. ביחס למועד סיום העבודה, התובעת טענה כי בחודש נובמבר 2008 נפלה ברחוב עקב אירוע מוחי שהתברר כסרטני. מאותו יום ועד למועד הגשת התביעה היא שהתה בחופשות מחלה, כתוצאה מאותו אירוע ומסיבוכים בריאותיים נוספים. עוד טענה, כי למרות שהנתבעים ידעו כי לא תוכל לשוב לעבודה עקב מצבה הבריאותי, סירבו הנתבעים לפטרה או להבהיר האם היא מועסקת על ידם אם לאו, עד שבסופו של דבר נאלצה להתפטר ולהגיש התביעה. ביחס לנתבעים 2 ו-3, התובעת טענה כי חלות בעניינם נסיבות המצדיקות הרמת מסך מכוח סעיף 6
לחוק
החברות התשנ"ט - 1999 וחיובם באופן אישי בגין חובות הנתבעת 1.
הנתבעים טוענים מנגד כי התובעת הועסקה על ידי חברת כדורית מחודש דצמבר 1987 ועד ליום 19.5.94, עם הפסקה באמצע בין החודשים ינואר 1991 לאוקטובר 1991 בשל מלחמת המפרץ. במאי 1994 התובעת קיבלה, יחד עם שאר העובדים, הודעה על הפסקת עבודתה, לאור החלטת השותפים בכדורית להפסיק את פעילות החברה. באותה הודעה נאמר לתובעת כי תוכל לקבל מחברת הביטוח את כספי הפיצויים שנצברו לזכותה, וכי חברת הביטוח קיבלה הודעה על פיטוריה. עוד הודע לתובעת, כי תוכל לעבוד אצל הנתבעת 1, אך בתנאי עבודה שונים מאלה שהיו לה בכדורית. התובעת בחרה לקבל את השינויים ולעבוד אצל הנתבעת 1. עם זאת, לא היה רצף בין העסקת התובעת בכדורית לבין העסקתה על ידי הנתבעת 1, משהתובעת סיימה את העסקתה בחברת כדורית ואף קיבלה פיצויי פיטורים בגין תקופה זו. הנתבעת 1 הוקמה רק ביום 13.12.93 והינה אישיות משפטית נפרדת מחברת כדורית. לפיכך אין לנתבעת 1 דבר עם העסקתה של התובעת בחברת כדורית.
ביחס לתקופה בה היתה התובעת מועסקת על ידה, הנתבעת 1 טענה כי התובעת חדלה להגיע לעבודה ללא כל הודעה בתאריך 13.11.08 וניסיונות ליצור עימה קשר עלו בתוהו. לאחר תקופה ארוכה העבירה התובעת אישורי מחלה לכל התקופה בה נעדרה מן העבודה, אך לא צירפה בשום שלב אישור של רופא תעסוקתי ביחס לסיום עבודתה אצל הנתבעת. עוד נטען, כי הנתבעת לא פיטרה את התובעת. נהפוך הוא, התובעת היא שניתקה קשר עם הנתבעת והחליטה על סיום עבודתה.
טענות הצדדים לעניין ההתיישנות
4. בכתב ההגנה המתוקן העלו הנתבעים, כאמור, טענת התיישנות. הטענה מתייחסת לרכיבי התביעה הנוגעים להפרשי שכר ולפיצוי בגין אובדן זכויות לפנסיה. עוד נטען, כי התביעה הנוגעת לתקופת העסקתה של התובעת בחברת כדורית התיישנה אף היא.
ביחס לרכיב התביעה לפיצוי בגין אובדן זכויות לפנסיה - הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לתקופה העולה על 84 חודשים שקדמו להגשת התביעה.
ביחס לרכיב התביעה להפרשי שכר - התובעת טענה כי מגיעים לה הפרשי שכר החל מחודש 2/95. הנתבעים טענו, כי העילה, ככל שהיא קיימת, נוצרת במועד בו אמור היה השכר להיות משולם. מאחר שהתובעת הגישה תביעתה בחודש דצמבר 2011, אזי כל מה שקדם לחודש דצמבר 2004 - התיישן.
5.
התובעת טענה כי יש לדחות את הבקשה. לטענתה, טענת ההתיישנות היא דיונית במהותה, ועליה לסגת מפני זכות הפניה לערכאות. עוד הוסיפה, כי בנסיבות העניין, יש לדחות את הטענה גם בשל חוסר תום ליבה של הנתבעת, שכן התנהלותה של הנתבעת, אשר סירבה להבהיר לתובעת מהו מעמדה, האם עובדת או מפוטרת, הוא שהביא לכך שהתובעת הגישה התביעה באיחור. התובעת טענה עוד, כי יש לדחות את הטענה לאור סעיף 9(א)
לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות") הקובע כי מקום בו הודה הנתבע בזכות של התובע, "מאפסת" ההודאה את מניין תקופות ההתיישנות. בנוסף, בפסיקה נקבע, כי אין צורך בהכרה בזכות קונקרטית של הנתבע, אלא די בכך שתהא הכרה בקיומה של זכות. לטענת התובעת, הנתבעת 1 שלחה אליה ארבעה מכתבים שונים בשנים 2009 - 2011, בהם הודתה הנתבעת 1 בזכותה של התובעת לקבל זכויות שונות המהוות חלק מכתב התביעה. די במכתבים אלה כדי לאפס את מרוץ ההתיישנות.
ביחס לטענה בנוגע לפיצוי בגין אובדן זכויות לפנסיה - התובעת טענה כי מדובר בזכות אשר מתחדשת מידי חודש בחודשו ולפיכך ממילא אין היא מתיישנת.
6. בתגובה שהגישו הנתבעים לטענות התובעת טענו כי מן הפסיקה אליה הפנתה התובעת עצמה (ע"ע (ארצי) 533/09
עופרה אילן ו-24 אח' - שירותי בריאות כללית, 15.6.11, להלן: "
עניין עופרה אילן"), עולה כי השימוש בעקרון תום הלב לצורך מניעות מהעלאת טענת התיישנות יעשה במקרים חריגים בלבד, שאינם מתקיימים בענייננו. יתרה מכך, לא היתה מניעה כי התובעת תדע מהן זכויותיה ותגיש תביעה במועד. עוד טענה הנתבעת, כי אין במכתבים שנשלחו אל התובעת משום הכרה כלשהי בזכויותיה הנתבעות וממילא אין להם השפעה על מרוץ ההתיישנות.
דיון ומסקנות
7. תכליתם של דיני ההתיישנות היא ליצור איזון בין זכותו המהותית של התובע להביא את עניינו בפני בית המשפט, לבין זכותו של הנתבע ושל הציבור בכללותו, כי תביעה תתברר בתוך זמן סביר ולא בחלוף שנים ארוכות. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא אדלר, כתוארו אז, בפסק הדין בעניין עיריית גבעתיים:
"יש טעם רב בכך שתביעות תוגשנה תוך זמן סביר מהמועד בו נוצרה עילתן. אנשים וגופים מכלכלים את מעשיהם למשך תקופה סבירה. מסמכים כמו כרטיסי עבודה, פנקסי חופשה, תיקים אישיים של עובדים ופרוטוקולים של ישיבות נשמרים לתקופה מוגבלת... מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקבוע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו...
(ע"ע (ארצי) 1406/02
עיריית גבעתיים - משה ברקוביץ' ואח', 4.10.06; ראו גם ע"א 1254/99
המאירי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000).).